החלטה בתיק בש"פ 6700/04

           בפני ערר של המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ח' כבוב), בב"ש 92087/04 לפיה המשיב שוחרר לחלופת מעצר.

           כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח. כעולה מכתב האישום, בבוקרו של ה-14 לנובמבר אשתקד התעורר ויכוח בין המשיב, שהועסק אז כקופאי באחת החנויות בשוק הסיטונאי בתל אביב, לבין המנוח. במהלך הוויכוח השניים החליפו קללות והמנוח עזב את המקום. המשיב, מצויד בסכין שאורכה מגיע ל-7.5 ס"מ לפחות, יצא מהחנות והחל בחיפושים אחר המנוח. משהבחין במנוח ניגש אליו ודקר אותו ארבע פעמים בחזה, שלוש דקירות בצד שמאל של החזה ודקירה אחת בצד ימין. המנוח מת מפצעיו. לאחר הדקירה המשיב שטף את הסכין ובו ביום נמלט לשטחי הרשות הפלסטינית. המשיב הסגיר את עצמו לאחר זמן. לדבריו עשה זאת משום שכספו אזל ונמאס לו לברוח.

           בית המשפט קמא נמנע מלקבוע במפורש כי קיימות ראיות לכאורה לעבירת הרצח, אלא הסתפק באמירה לפיה גם בהנחה שישנן ראיות לביצוע עבירת הריגה בלבד, מסוכנותו של מי שקוטל אדם תוך שימוש בסכין מחייבת את מעצרו.  עם זאת נקבע בהחלטה כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר. בהחלטת בית המשפט קמא נקבע שהמנוח היה איש ריב ומדון, שהיו לו סכסוכים עם סוחרים רבים בשוק שהכירו את מזגו הרע. לעומת זאת הנאשם הנו איש שקט וטוב מזג, אשר זכה לכבוד ולהערכה רבה של חבריו. הניגוד בין אופיו של המשיב לבין אופיו של המנוח גרם למשיב, לשיטתו של בית משפט קמא, לנהוג כפי שנהג. לעניין המסוכנות הנלמדת מעצם המעשה בית משפט קמא קבע כי אין מדובר באיש היוצא מצויד בסכין מתוך צפיית הנולד ובשל אופיו האלים, אלא המשיב ביקש אך לדקור את המנוח ולא להמיתו. גם הצפייה בתיעוד של המעשה במצלמת מעקב אינו מפריך את טענתו של המשיב, משום שיתכן שהדקירות הנוספות היו תגובה להתנגדות המנוח.

           החלטתו של בית משפט קמא אינה מקובלת עלי.

           מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה המשיב לא ביקש לגרום למותו של המנוח, אלא אך ביקש לדקור אותו כדי להפסיק את התעמרותו של המנוח אינה עולה בקנה אחד עם הראיות.

           העבירה בוצעה באמצעות סכין באורך של 7.5, שהוא כלי קטלני. המשיב, בהיותו מצויד בכלי הזה, שמבחינתו היה גם כלי עבודה, הלך לחפש את המנוח עד אשר השיגו ודקר אותו. בנסיבות העניין אין לומר שהסכין נזדמנה לידיו של המשיב במקרה וכי עשה בה שימוש בלהט של רגע. מצפייה בהקלטה של מצלמת המעקב נראה שהמשיב שלף סכין, התקרב למנוח, דקר אותו בחזה, המשיך לדקור את המנוח שלא היה חמוש אף לאחר הדקירה הראשונה ואף רכן מעליו כאשר זה נפל ארצה. כל אלה מביאים למסקנה הלכאורית כי בלבו של המשיב גמלה החלטה להמית את המנוח והוא רצה בתוצאה זאת (השווה ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649-650, 652). דבריו של המשיב, שלא נאמרו בסמוך לאירוע אלא הרבה אחריו, כי לא ביקש את מותו של המנוח, אלא רצה אך לדקור אותו כדי לנקום בו, אינם מתיישבים לכאורה עם המסקנה העולה מן הראיות שפורטו לעיל, ואין בהם, בשלב זה, כדי לגורע ממשקלן הכבד של הראיות אשר מבססות, לכאורה, את האישום המיוחס לו.

           ב"כ המשיב טען כי בכוונתו של המשיב היה לדקור את המנוח פעם אחת בלבד בצדו הימני של החזה וכי תזוזה פתאומית של המנוח גרמה לפגיעת הסכין בצדו השמאלי של החזה. דקירות נוספות, לשיטתו של בא כוח המשיב, בוצעו במהלך המאבק בין המשיב למנוח, כאשר המנוח מושיט את ידיו ולופת את גרונו של המשיב. דקירות אלה באו כתגובה למעשי המנוח ולא היו מכוונות.

           אין בידי לקבל טענה זאת. צפייה בקלטת מעלה כי בשלב הראשון, לאחר שהמשיב דקר את המנוח בפעם הראשונה, הקורבן אחז בידי המנוח וניסה לדחפו, בעוד המשיב המשיך לדקור אותו.

           ב"כ המשיב מוסיף וטוען, כי למשיב עומד הגנת קינטור. גם טענה זו אין לקבל. במשפטנו המבחן לקיומו של קנטור הנו סובייקטיבי ואובייקטיבי. אין די בכך שדמו של הנאשם רתח. כדי ליהנות מהגנת הקנטור על הנאשם לעורר ספק שמא דמו של אדם מן היישוב בנסיבות העניין היה רותח. (ר' ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, בעמ' 612-613; ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט 393).

           בית-משפט זה פסק לא פעם כי התגרות מילולית כשלעצמה לא תעמוד בסטנדרד האובייקטיבי של קנטור (ר' ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 687; ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(1) 63, 73). בשלב זה, לא היה מקום להניח כי טענת הקנטור עשויה לעמוד למשיב.

           מעיון בחומר הראיות עולה כי ההתגרות במשיב הייתה מילולית ועבר זמן מה בין ההתגרות לבין ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, מעבר הזמן בין ההתגרות לבין התגובה שולל את הגנת הקנטור, משום שהמקונטר יכול היה לצנן את דעתו ותגובתו אם כן אינה ספונטאנית. (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 475).

           המסקנה המתבקשת מכל אלה הנה כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך להוכחת עבירת הרצח.

           העובדה כי למשיב מיוחסת עבירת רצח וישנן ראיות לכאורה כנגדו אינה מביאה בהכרח למסקנה כי יש לעוצרו עד תום ההליכים במשפטו. אכן, חזקה היא כי מבצע רצח יסכן את ביטחון הציבור וברוב המקרים בתי המשפט מגיעים למסקנה כי חשש זה אינו יכול להיות מופג באמצעות שחרור לחלופת מעצר. יתר על כן, לנוכח העונש המנדטורי החמור שבצדה של עבירת הרצח קיים חשש טבוע להימלטותו של הנאשם מאימת הדין. אף-על-פי-כן, על בית המשפט לבחון בכל מקרה קונקרטי האם ניתן להפיג את המסוכנות ואת החשש להימלטות על ידי חלופת מעצר (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 523).

           בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו. (השווה בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 720).

           נטילת חיים בכוונה תחילה פוגעת בערך החשוב ביותר עליו מגן החוק, ומי שמבצע מעשה כזה מעיד על מסוכנותו הרבה לביטחון הסובבים אותו. נסיבותיו הקונקרטיות של העניין שלפני מאוששות הנחה זאת. המשיב דקר את המנוח ארבע דקירות בחזה על דבר שנראה לכאורה כדבר של מה בכך, מריבה של יום-יום. הוא הלך אחריו עם סכין ולכאורה תכנן לפגוע בו. לפחות הדקירה הראשונה הייתה מתוכננת היטב, כעולה גם מהודאתו של המשיב. לפנינו טען בא כוח המשיב כי למרשו מזג טוב ואין חשש כי ישוב ויפגע באדם אם ישוחרר למעצר בית. נראה שהשקפה זו הייתה מקובלת גם על בית המשפט קמא. לא ברור לי כיצד ניתן לומר על מי שמבצע מעשה רצח כפי שביצע המשיב, כי יש לו מזג טוב. אפילו היה בכך ממש, לנוכח מעשה כה אכזרי שבוצע על רקע כה בנאלי ויום יומי, עדויות על מזג טוב גרידא אינן יכולות להסיר את החשש הטבוע במבצע, כי התגרות נוספת, או מה שייראה בעיניו כפגיעה בלתי נסבלת בכבודו, תביא לתוצאה דומה.

           בית-משפט קמה העלה אפשרות כי המעשה ארע עקב התנגשות בין אופיו הטוב של המשיב לבין מזגו הרע של המנוח, אשר גרם למשיב, ככל הנראה, לאבד את עשתונותיו ולנהוג כפי שנהג. פרופוזיציה זאת אינה יכולה להוות בסיס למסקנה בדבר האפשרות להפיג את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר. השוואה בין האשם מוסרי של העבריין לבין האשם המוסרי של הקורבן צריכה להיעשות בהקשר של המקרה הקונקרטי. כאן הפער בין העלבה וגסות רוח, קללות ונאצות לבין דקירות סכין בחזה הוא כה גדול, עד אשר אופיו הרע של המנאץ אינו יכול לעמוד לזכותו של הדוקר כאשר באים לבחון את מסוכנותו של האחרון.

           אם לא די באלה, קמה נגד המשיב גם העילה של החשש להימלטות מאימת הדין ושיבוש הליכי המשפט. משביצע את המעשה המשיב לא הסגיר את עצמו לרשויות החוק מתוך הבעת חרטה. הוא נמלט מאימת הדין, הסתתר שבעה חודשים בשטחי הרשות הפלסטינית, עד אשר קשיי חייו כעבריין נמלט (ולא הרהורי חרטה) הכריעו אותו. בנסיבות אלה קיימת ראיה קונקרטית, בנוסף על החשש המובנה בעבירה מסוג זה, המוכיחה כי המשיב מועד להימלטות. העובדה שהמשיב הסגיר עצמו ככלות הכול אין בה כדי לכרסם משמעותית בעוצמתה של ראיה זאת. שהרי על פי דבריו שלו, הוא הסגיר עצמו לאחר שקץ בחיי עבריין הנמלט, כספו נגמר והוא עייף מלברוח. מכאן, שקשיים אובייקטיביים ולא חרטה הם שהביאוהו להסגיר את עצמו. בנסיבות אלה, משהמשיב הוכיח כי הוא מסוגל להימלט מן הדין ולהסתתר תקופה ארוכה, אין לתת בו אמון ואין לשחררו לחלופת מעצר.

           סיכומו של דבר, אינני רואה מנוס מקבלת הערר, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו.

           ניתנה היום, א' באב תשס"ד (19.7.04).